"את סדרת הפנים בתערוכה הייתי מכנה ציורי תקריב; יותר משהם מזכירים לי פורטרטים במובן הציורי הקלאסי, הם מזכירים צילומי תקריב בסרטי קולנוע (אני נזכר, בין השאר, בז'אן דארק של דרייר, בפרסונה של ברגמן). הפנים הממלאים את המסך עד להתפקע הם נטולי הקשר, מנותקים מזמן או מקום, ודווקא היעדר סימני ההקשר והסחות הדעת הם המאפשרים את החדירה לליבת הפנים באופן המזוקק והחשוף ביותר. כך הופך השכול בציורים של שרה כץ לחוויה אוניברסאלית, הזונחת במפגיע את נקודת המבט הסוציו-פוליטית, את הנרטיב המפריד והמשסע."
