האוצרת והאמנית דורית קידר
שרה כץ יודעת טבען של הלכות כאב והחצנתן ברישום בברזל, בחומר, בגבס וביוטה. הדימויים שלה הנלקחים מהמציאות, עוברים בידיה התמרה צורנית על פי צו הכאב האישי. גיבוריה נבראים כצאצאי נפש הומה. ראש סוס מחובר למתווה חלקי של גוף בדהירה כייחול בלבד. דיוקן חומר מעוות, קשור, כלוא ומסומר, או חלקי אברי חיות שהתקבעו. דיאלקטיקה מתנהלת בטבעיות בין סטטיות נעדרת אברים לבין דימוי של צפור, כמטפורה למעוף שהתפוגג. מתח קיומי הופך במקרה זה ללחם היומיום. עידון בעשייה עצמה כנגד תכנים מייסרים. דומה שהשקיקה והקלות העצומה של הפסלת ליצור – מהווה אמצעי להישרדות. שקיקה כמאיץ לבחישה בפצעים, ומתוך הבחישה – הקלה וסובלימציה של רגע יוצר.
נטע פלג, פסיכותרפיסטית וסופרת
חלום ויצירה עשויים מחומרים דומים, גולמיים, המופיעים מהלא מודע כאבחת תובנה בראשיתית ומותירים אותנו עם רושם עז והרהורים.
הפסלים של שרה מעוררים בי תוגה וצחוק בו-זמנית. הם מזכירים לי את חנוך לוין ושירי הייקו. הם תמציתיים ולשדיים ומחזיקים המון. האין והיש דרים בכפיפה אחת ומגדירים זה את זה. חנוך לוין, בגלל שתי נקודות המבט המקבילות – הפנימית והחיצונית. במבט מבפנים, דמות חסרה ששברי חלומותיה מתנפצים מעליה והיא מעוררת עצב. המבט מבחוץ מתבונן בנו - נמלים עמלניות עם תוכניות גרנדיוזיות שאף אחת מהן לא מתממשת - ומגחך.
המבט של שרה, שהוא פנימי בעיקרו, רואה אותנו עצובים ושבורים וחסרים. הגיחוך בא רק כדי להקל במקצת על העצב. הפער בין שתי זוויות הראייה הללו שמתקיימות במקביל יוצר תערובת של רגשות.
הילד העוטה כסות סופרמן יושב כשראשו מורכן. הוא רוצה להיות גיבור על ולעוף, אבל מתחיל להבין שחלומו לא אפשרי. כשהוא גדל הוא הופך להיות אדם מלאכי עם כנפיים יבשות. הוא מעדיף להיצמד אל החלום ולו במחיר של חסר תמידי.
ציפור יושבת על ראש או על כתף כרוצה להזכיר לאדם את חלום הגבהים, בעוד שניהם כלואים בכבלי הווייתם.
על הסוסים, הציפורים והזיקיות קשה לנו לגחך. השבר והחסר לא נמצאים בשברון חלומותיהם, אלא בעצם קיומם המפרפר ורועד אל מול עולם דורסני.
אל מול העצב הזה מופיע מבט אחר, זה של ההייקו, שמבטיח השלמה ונחמה גם על האדמה. ההייקו הוא גולמי, שלדי, שנושא עימו בתמציותו תמונה עשירה ומלאה. בהייקו הריק הוא הצבע, האין והאני מורכבים מאותן אותיות, החלום הוא המציאות והאדמה היא השמיים. האין והיש לא יכולים האחד בלי השני והם חלק מאותו עולם פלאי שבנוי אך ורק מהרגע הזה, שבו משורגים כולנו זה בזה.
כאשר מתבוננים דרך עיני ההייקו, פסלי הדמויות של שרה, בעלי החיים והאנשים, בעלי החיים ובעלי המוות, יכולים לעורר בנו גם שמחה והשלמה – על היותם ולו ברגע הזה. הם נוכחים בשברונם, מלאים בריקותם, מרוכזים באותה שנייה תמציתית של היות בכל מאודם, בלי המבט הכפול שמעורר כאב וצער. הזיקית ריקת הבטן נעה באיטיות מרוכזת בדרך למטרתה: ללכוד זבוב. כל כולה חיה בחסרונה ובמלואתה.
זהו עקרון הככות: ככה העולם, ככה החיים, ככה אנחנו, מאושרים בהיותנו.
אי-מייל מפרופ' אמיר כהן שלו
התערוכה היא פנינה קטנה-גדולה, כל כך שונה ממה שעשית קודם, וכל כך דומה, במגע הכפול שלך, של הגילוי השקוף שמתעקש להסתיר מפאת כבודו של המצויר. אהבתי איך שחוט הברזל הופך לחוט שדרה, אבל חוט שידרה חשוף, והעדינות, והחשיפה שלך, כמו בתמונות השכול, תמיד כל כך רגישה ומכבדת, במובן העמוק, לא המנומס והמכובס.
חשבתי על הקשר בין "שדרה" ל"אידרה", כמו בפסל הסוס שהזכיר לי אידרה (של דג, כמובן).
וההברקה של הילד-סופרמן. מדברים על "חומר למחשבה": איך את מצליחה עם כל כך מעט חומר לאפשר כל כך הרבה מחשבה.
