ביום שעמדתי בים תל אביב, ילד בן תשע, וסחבתי על גופי הזעיר את מעפילי "טייגרהיל" לרדת אל החוף ולברוח, לא ידעתי שבתה של אחת הצעירות שהביאו אתן את מלוא שק הכאב ותחושת ההשפלה, תהיה האמנית, שרה כץ, שמציירת את הסוס הפלאי הכנוס בתוך הבד כדי שלא יברח לה.
כץ מלקטת בתערוכתה החדשה והמרשימה את הצל שאפף אותה בחייה. היא מציירת ומעצבת ובוכה את משפחתה שם ואת אלה כאן שהתגעגעו אליהם. היא עורכת מפגש משפחתי עמוק וכואב של המתים והחיים, אלה שנשארו בפוניבז', עיר ואם בישראל, ושנכחדו, ואלה שכתבו להם. המכתבים ששני צדי הטבח כתבו אלה לאלה מבעד לגדרי תיל מצוירים, כל אלה הם ליבת התערוכה.
כץ מציירת כלב באמצעות רישום אינותו. הסוס הלבן שלה מפעים. היא מציירת פורטרט נפלא של הצייר סטימצקי שלימד אותנו לפני שנים הרבה שציור הוא משחק מסוכן ויש לעשות אותו בלי לפחד. כץ אינה מפחדת. היא רוצה להשאיר עדות. לאהוב את אלה שאינם ושלא הכירה. היא מכליבה את משפחתה הנרצחת לתוך גדרות תיל כי הם ישנם איפה שהם אינם: הם ישנם כי היא ציירה אותם וישנם כאינם.
לשרה כץ כוח עשייה נדיר ונשמה, שמרחיקים אותה מהפרטיטורה של הסתמיות, ועדיין היא מציירת את מה שתמיד היה באמנות טובה: האדם, הבדידות, האהבה, הכעס.​