"אנשים קטנים", שם תערוכת פסליה של שרה כץ, הוא שם המכסה ומסתיר יותר משהוא חושף ומגלה. הביטוי "אנשים קטנים" כפשוטו מצביע ומעיד על גודלם הקטן, המיניאטורי, של הדמויות המופיעות בפסליה. יותר מזה, בחלק מהם מפוסלים ילדים, דהיינו - אנשים קטנים.
אולם הקשר נוסף של השם מאזכר את הביטוי האידי "קליינע מענטשלאך", שמשמעותו אנשים קטנונים, קרתנים, ואגוצנטרים המתעסקים בהבלי עולם.
המתבונן בתערוכתה מגלה הקשר זה על נקלה בשעה שהוא סוקר את שורות הדמויות (העשויות מבדי יוטה, חוטי ברזל, חומר שרוף ויציקות גבס צבועות) כשהן עומדות או יושבות על גבי במות זעירות, מוארות בתאורה ממוקדת דרמטית כמו היו שחקנים קפואים, רכיבים של 'הקומדיה האנושית', בדומה לאלה של שקספיר, הוגארת, סויפט, בלזק או חנוך לוין.
'תיאטרון החיים' של שרה כץ חושף באור ביקורתי את אנטי-גיבוריו העלובים, הגרוטסקים, ואת לשון הגוף שלהם המחצינה את אופיים, תאוותיהם, פחדיהם ודימוים העצמי. הפער בין 'המראה האמיתי' לבין 'הדימוי העצמי' שלהם מייצר את אותו מראה נלעג ופתטי של הדמויות.
אולם ההומור, הנלעגות והפתטיות הם רק אמצעי בידיה של שרה כץ בכדי לפתות את הצופה לרדת עימה למחוזות האפלים והעמוקים של שני המיצבים שבתערוכתה. מן הצופה נדרשת התבוננות רגישה ומובחנת יותר, בכדי לשזור את שלל הקשרים שבין הדמויות השונות, בכדי לגלות כי אין אלה רק "אנשים קטנים" החיים ומוחים את חייהם הזעירים, הלא מזהירים.
תיאטרון המיניאטורות של שרה כץ איננו תיאטרון חי, פעיל וחיוני במובן המקובל של המלה. להיפך. זהו 'תיאטרון צללים/צלליות' שקפא מלכת. שחקניו - רוחות המתים שהגיחו מקבריהן (אותן במות-עץ זעירות המשמשות לכאורה כבסיסים לפסלים) - חוזרים ומבצעים שוב ושוב את אותה רפליקה, כמו בובה ממוכנת המתוכנתת על 'לופ' אינסופי, סיזיפי. רוחות המתים נידונו לחיות מחדש את ה'קארמה', הגורל ש'בנו לעצמם' בשעה שהיו 'אנושיים'. ההשתעבדות לתשוקה, לתאווה, לפחד או להיבריס, הופכת לעונשם.
כמו במחזה של חנוך לוין "חיי המתים", כך גם אצל שרה כץ עולם המתים הוא עולם מקביל שיש בו אומללים השקועים עד צוואר בביבים, וישנם מאושרים השרויים במצבים חביבים. זהו עולם של מעמדות, עליות ומורדות, תאוות וחרדות, זעקות ושתיקות ופער עצום בין החלק המנטלי, הפעיל, תוסס ועירני, לבין הגוף הפיזי, הננגס, המתפורר. במצב הזה הגוף נראה משובש, מעוות, מוטציה מגוחכת המעוררת גם חמלה. לא במקרה הדמויות נראות כמו נטיפי-חול או נרות עשנים שחלבם נמס והותיר אחריו שובל נוזלי מצחין כהפרשות הגוף. אותו רטט חומר דמוי בשר חשוף מאזכר יציקות של צלמיות עתיקות, או את מראה פסליו של אלברטו ג'אקומטי.
השיבוש, העיוות, ההסטה וההתקה הללו הם כמה מן האמצעים שבהם משתמשת שרה כץ כדי לייצר משמעויות חדשות ולהעיר הערות מפוקחות על עולם החיים. כך היא קושרת את חוויות ההווה עם זכרונות של חיים, של אובדן והיעדר. זכרונות אלה, אותם היא נושאת מילדותה, נותבו אל תוך הפסלים כמו גם אל סיפוריה הקצרים ("תמונות קטנות") אשר מתארים ילדות של ילדה רגישה במשפחה של הורים ניצולי השואה, שהקימו את ביתם בחדרה על גבי הריסות של כל מה שאיננו.
השיבוש וההסטה מאפשרים לשרה כץ ליצור את אותן הכלאות כואבות בין עולם המתים ועולם החיים, החיים 'כאן' והזכרונות המסויטים מ'שם'.
על התפר המוזר הזה כתבה שרה כץ בסיפור "תמונות קטנות":
"תעלה על החלון, תעלה," קראתי. אמא ואבא מחייכים.
"לטאה," מתקנת אמא, "לטאה, לא תעלה." אבל אני נהנית מהשיבוש. תעלה ובתוכה מים קרירים ואפלים מצטיירת בראשי. שכשוך בלתי נשמע, נצנוצים ירוקים.
בחוץ חושך גמור, ובחדר, על הקיר, מתקרבת לטאה פלאית, זהובה, אל החלון המלבני, השחור. היא עוצרת לרגע ואחר מתקדמת בצעדים חרישיים על פני הרשת. חרדת-מה מקנה לה נחישות ואומץ. בנשימה עצורה אני רואה אותה עוברת במעלה המשקוף לאורך הקיר. עוד רגע, וכבר נעלמה מאחורי הווילון.
אבא יושב לפני החלון, משעין את המרפקים על שולחן מכוסה שעוונית ואוכל בתיאבון מעדן: פרוסה של לחם שחור וטרי מרוחה במרגרינה וזיתים. "להכין גם לך? בואי תריחי, זה נפלא!"
אני רצה אל אבא, מטפסת על כסא העץ הקלוע, נשענת כמוהו על השולחן ורואה: עיגולים ירוקים, מסודרים כמו חיילים על לובן הממרח. עיניי צוחקות אליו: כן, גם בשבילי.
בלילות, בבקרים, בערבים הארוכים יושבת אמא במיטתה ומרטיבה בדמעותיה תמונות קטנות. אני מתקרבת בזהירות. אמא מתרוממת ונושאת אליי את עיניה.
בתוך נייר ישן עם קיפולים רבים הן מונחות: תמונת האב, הוא סבא שלי, שהיה מורה בגימנסיה העברית. תמונות שני אחיה: הבכור מביט בי בחומרה, יופיו נוגע אל לבי. תמיהה ומחסור משורטטים על פניו של האח הצעיר. וצילום של אשה דומה לאמא שנראית כמו אלה מן האגדות: בלתי מושגת, כלואה בתוך עולם רחוק.
שיירה ארוכה של בורחים. סבא צונח. "תמשיכו," הוא אומר לילדיו, "תברחו," אבל הם אוחזים בו וחוזרים איתו לאט לעיירה. אני ניגשת אליהם. הצעיר מפנה אלי את מבטו. הוא מכיר אותי וידו לופתת את כף ידי הקטנה.
שביל החוצה שדות רחבים נושא על גבו ארבע דמויות. איננו ממהרים. האופק מעורפל, עשן מכסה את השמיים, ריח של שריפה באוויר. עדיין אין רואים את בתי העיירה.
מתוך תחושה עמוקה של מי שנידון לעסוק בנושא שנכפה עליו בעל כורחו, מעלה שרה כץ באוב "דמויות ממקום שכבר איננו" ומאבנת אותן, כאותם תושבים אומללים בפומפיי ששקעו והתאבנו בלבה שכיסתה את עירם.
"הו, הימים היפים," ממלמלים גיבורי מחזהו של סמואל בקט כשראשם מציץ מתוך האדמה והם ממשיכים בגינונים ובמריבות הקטנות, הקטנוניות. כמוהם, פסלי המתים-החיים של שרה כץ ממשיכים להתייפייף, להתנשא ולהתהדר כשהם שקועים בבסיסיהם השחורים, העגולים, או מקובעים לארונותיהם הזעירים כחלק מתוך המערך האיקוני-סטיריקוני שעל הקיר.
מנגד, בקנה מידה אחר, בגודל טבעי, מוצבת קבוצה של שלושה פסלים: ילד עומד, ילד יושב וילד שוכב. הצירוף מזכיר 'פייטה'. מבט נוסף מגלה כי פני שלושת הילדים - זהים. החיים והמתים חד המה.
