תערוכה ראשונה לשרה כץ, בוגרת המכון לאמנות בת ים והמדרשה. קרקע זה ניכר היטב בעבודותיה ואף בהצהרת הכוונות שלה "ליצור שפה אישית באמצעי ציור ופיסול מסורתיים."
הצד המסורתי מתבטא בבחירת הנושא, שנעלם כמעט לחלוטין בציור העכשווי: דמות האדם. האדם בציוריה של כץ אינה אותה דמות שבלונית אופנתית כל כך, כי אם ישות קיומית חיה ונושמת, גם אם אינה עושה דבר.דמויותיה מוצגות בפעולות סתמיות כמו עמידה, ישיבה ובעיקר התבוננות – החוצה ופנימה. כץ משיגה איכות הגותית על אף שהפנים מטושטשים ולעתים נדחסים על ידי הרקע בנוסח ג'אקומטי. הדמויות היושבות מזכירות בבדידותן את ציוריו של הופר, ללא הריאליזם המדויק אך עם אותה עוצמה של הבנאלי והאנונימי ההופך לספציפי.
הישג מרשים במיוחד הוא פסלו של הילד היושב והריאליזם שלו מאפשר כמעט לחוש את נשימתו כשעומדים קרוב אליו. על אף המראה הרזה ויפי פיניו אין בו שום דבר חמוד או מתוק, אלא בעיקר אותו מבט מהורהר ומופנם.
הדיון באישיותו של האדם ולא רק בצורתו, ועם זאת, ללא כל פסיכולוגיזם מכביד ותוך שמירה על חופש וספונטניות, הם ההישג של שרה כץ בתערוכת ביכורים זו וראוי לצפות להמשך התפתחותה.
